ההתלבטות והבחירה באל הוריות – התמודדות והשלכות רגשיות

ההתלבטות והבחירה באל הוריות – התמודדות והשלכות רגשיות

החיים שלנו כבוגרים רצופים בהחלטות גדולות ודרמתיות: איפה לגור, מה ללמוד, במה לעסוק.. מעל כל אלו, עבור נשים מסוימות, מרחפת לה החלטה אחת הרת גורל - האם להפוך לאם או שלא?

בעודי מתכוננת לכתיבת המאמר הזה שוטטתי קצת באינטרנט, לראות מה עולה בגוגל סביב הנושא.

מצאתי ערך חביב בוויקיפדיה לאל-הוריות, שיחת טד מעניינת, אזכורים לגבי אורנה דונת והספרים שכתבה בנושא, כמה כתבות מגזין וסרטון עדויות של נשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם בו הן מדברות על החלטתן ועל הקשיים החברתיים והתרבותיים בהם הן נתקלות.

אם הייתי מתבססת על הדברים שקראתי, ובכלל על מה שניתן לדמיין סביב הנושא היה מצטייר לי פרופיל די אחיד של אישה חזקה, שעשתה בחירה המבוססת על ערכיה, אישה שפשוט אין לה צורך או דחף להיות אמא, אישה שיודעת מה היא רוצה ומה לא, שלא מרגישה צורך להתנצל, שהיא שלמה עם בחירתה ורק מבקשת שיניחו לה לנפשה - בפרט כאן, בארצנו הקטנה בה נושא הילודה טעון כל כך. ישנן נשים רבות שזאת הפריזמה דרכה הן פוגשות את הנושא, פגשתי כמה וכמה מהן בחיי. לצד זאת, אם להתבסס על המפגשים שלי עם נשים בקליניקה סביב נושא זה וסביב התלבטויות הנוגעות להורות ואמהות עולה תמונה אחידה פחות, שלמה פחות ומורכבת הרבה יותר.

חלק מהמורכבויות שעולות סביב נושא ההתלבטות לגבי אמהות:

הצורך להתלבט ולגבש החלטה בנושא -

בתור התחלה, מרבית הנשים אותן אני פוגשת נמצאות בהתלבטות ולא בהשלמה עם הנושא. כמו כן, הן זקוקות לזמן ומרחב תומך לצורך עיבוד התכנים הנלווים לקבלת החלטה זאת. נשים רבות שאינן מגובשות עם ההחלטה דוחות אותה שוב ושוב, אך מאחר שהיכולת של הגוף הנשי להרות וללדת מוגבלת בזמן, מגיע רגע בו אנו נדרשות להכרעה. בחירה בתנאי לחץ היא עסק מורכב ומלחיץ. מצד אחד עולה החשש שתופיע חרטה בעתיד, בזמן שכבר יהיה מאוחר מדי להתחרט, מצד שני, נשים רבות חוששות יותר מהאפשרות שהבחירה באמהות עשויה להוביל גם היא לחרטה.

האם להיות אמא יחידנית -

סוגיית הילודה עולה פעמים רבות אצל נשים שאינן נמצאות במערכת זוגית כלל או בזוגיות מספקת והן אינן בטוחות אם הן רוצות להיכנס לעולם ההורות לבדן. סביב גיל 35 נשים רבות מתחילות לשאול את עצמן שאלות בנוגע לילודה מחוץ להקשר של מערכת יחסים, חלקן עוסקות כבר קודם בנושא שימור פוריות.

זהו מצב שונה מהותית מנשים שתמיד ידעו או הרגישו שאינן רוצות ילדים. כאן, נדרשת הסתגלות ועיכול של מצב שלא הייתה אליו היערכות, מצב אשר דורש מהן לפרק את המבנה הכה מוכר ושגור של זוגיות, נישואים, ילודה וחיי משפחה, ובהמשך, לקחת בחירה רבת משמעויות והשלכות.

לקחת בחירה שהיא "נגד" וההשלכות מצד הסביבה -

בזמן שהבחירה להפוך לאם נתפסת כמהלך טבעי ומובן מאליו בחברה שלנו ומרבית הנשים כלל אינן מקדישות לנושא מחשבה, התלבטות בנושא ובטח ובטח בחירה באלהוריות הופכת בעצם למעין החלטת נגד, וככזאת היא מלווה בהשלכות רבות. נשים שמתלבטות לאורך זמן או בוחרות לא להפוך לאמהות מפרות במידה רבה את הסדר החברתי המקובל ומעוררות אי נחת רבה. רבות נאלצות להתמודד באופן חוזר ונשנה עם התערבויות חודרניות, הבעות דעה נחרצות מצד הקרובים להן (כמו גם מצד זרים), להדוף ולעמוד מול מכבש של לחצים ושכנועים בנושא. בקצה של התופעה נשים מתמודדות עם ביטויים של תוקפנות ואגרסיה המופנית כלפיהן מצד הסביבה.

חוויה של חריגות וריחוק בקשרים חברתיים - אספקט נוסף של התמודדות עם הסביבה נוגע לחוויה של חריגות המתלווה להתלבטות מתמשכת ולבחירה. ככל שגיל האישה עולה היא עשויה לגלות שהמעגל החברתי התואם את סטטוס החיים שלה הולך ומצטמצם, שחברויות ויחסים משמעותיים מהעבר הופכים מרוחקים ונוצרים בהם פערים.

באופן פרדוקסלי, גם אם האישה שלמה עם בחירתה ואף עומדת זקופה וגאה בערכים שהובילו אליה, פעמים רבות התחושה שעולה מול הסביבה הקרובה היא של עליבות ונחיתות.

זוגיות - כשאנחנו לא באותו העמוד -

להפוך לאמא זאת בחירה אישית שכל אישה ואישה צריכה לקבל עבור עצמה, אך זה ברור מאליו שבמסגרת חיי זוגיות זוהי גם בחירה זוגית. פעמים רבות קורה שבני הזוג לא שותפים לתחושות, או שהרצונות של אחד מבני הזוג משתנים לאורך השנים, כאשר המצב המורכב ביותר הוא שאחד מבני הזוג מאוד רוצה והשני או השניה ממש לא.

במקרים כאלו עולות מורכבויות הנוגעות לרצון לשמר את הקשר ותהיות מה הוא הדבר הנכון לעשות. האם להתפשר למען הזוגיות? כיצד עומד חוסר הרצון מול המחשבה על אובדן הזוגיות? כיצד יהיה להפוך לאם במקרים בהם הרצון לא הגיע מתוכי? כיצד זה ישפיע על החוויה ועל הילד/ה? וכו'.

הקשר בין הבחירה לבין טראומות וילדות מורכבת עבור חלק נכבד מהנשים תהיות בנושא לאמהות נוגעות לתכנים מורכבים הקשורים לחייהן בעבר, וביניהם טראומות ילדות שעודן מכאיבות. במקרים אלו עשויים לעלות ספקות וחששות הנוגעות לאפשרות שכפי שהן נפגעו הן עשויות לפגוע באופן לא מודע ורצוני בילדיהן. לעיתים הבחירה שלא להביא ילדים כרוכה בזעם עתיק וברצון ממשי לעצור את המשכיות השושלת המשפחתית ואת הפוגענות שבצידה. אצל נשים שנפגעו באופן עמוק בילדותן חלק ניכר מהחיים מוקדש ליצירת מרחבים של ריפוי, הן לעיתים חוות קשיים בתפקוד וזקוקות למקצבי חיים מאוזנים. במקרים אלו עולים חששות בנוגע לשאלה כיצד ההורות והאינטסיביות שלצידה תשפיע עליהן ועל איכות חייהן.

במקרים אלו המרחב הטיפולי מהווה גורם מסייע משמעותי מאחר והוא מאפשר עיבוד נוסף של הפגיעה, הוא עוזר להפריד בין ילדותה של האישה להורות פוטנציאלית עתידית והוא מסייע לנשים להעריך נכונה את המשאבים ואת הכוחות שלהן. כאשר הבחירה מבוססת על חרדה גבול דק וכמעט בלתי נראה עשוי לעבור בין רצון חופשי להימנעות הנובעת מתוך חרדה. ישנן חרדות רבות אותן נשים פוגשות בדרכן לאמהות, ביניהן: חרדה מההריון, חרדה מהלידה, חרדות הנוגעות לשינוי הגוף ועליה במשקל, חרדה מפגיעה בזוגיות ובאיכות החיים, חשש מפני דיכאון לאחר לידה וכו'. במקרים אלו תמיד מרחפת השאלה: אם לא הייתי כל כך מפחדת, האם עדיין לא הייתי רוצה?

כאשר סוגיות אלו עולות בקליניקה אני תמיד שמחה. ראשית, כי החתירה לבחירה עמוקה וחופשית תמיד משמחת אותי, ושנית, כי אני מאמינה שבחרדות ניתן לטפל. אני מרגישה שכאשר ישנו צל גדול של פחד שמלווה את נושא הילודה והאמהות לא ניתן להגיע לבחירה צלולה ובהירה ולכן נרתמת לסיוע של פירוק אותם פחדים והתגברות על החרדות במידה סבירה.

לסיכום

כאישה וכמטפלת הנוהגת בטיפול ע"פ עקרונות הגישה הפמיניסטית, אני שמחה תמיד על המפגש עם נשים המבקשות ליצור לעצמן מרחב תומך אשר מוכן לאתגר יחד אתן הנחות יסוד בנוגע לנשיות והגשמה עצמית, מרחב בו הן יכולות לעבד את הנושא.

לצד ההבנה העמוקה כי נשים אינן חייבות להיות אמהות, חשוב לי לסייע לנשים להחזיק ולהכיל את כל המורכבויות הנוגעות לעניין: אישיות, פנימיות, נפשיות וחברתיות, ובזמן הנכון להן, להגיע לכדי החלטה, מבוססת, מושכלת ושלמה יותר.