עד מהרה ההתמקדות בעבודה עם נשים חשפה בפני עד כמה נפוצה ורווחת, לעיתים אף מוסדרת, הפגיעות והטראומה בחייהן של נשים; היא חידדה את יכולתי לזהות ולראות את האופנים בהם טראומות מבית ומחוץ, הנכיחו את עצמן כדבר נפוץ והתגלו כגורם מכריע ומשפיע על חיי הגוף-נפש-רוח.

אל מול התובנות האלו, תחושתי הייתה שתכניות הלימודים מהן יצאתי, לא הכינו אותי טוב דיו, או העניקו לי כלים מספקים למפגש הרווח עם טראומה בקליניקה. כמו כן הרגשתי שפילוסופיית הטיפול על ברכיה חונכתי, אינה מעניקה מקום של חשיבות רבה ולעיתים אף עומדת בסתירה או בנתק מנושאים של טראומה, אירועי חיים ממשיים וההשפעות של תרבות, חברה וממסד על הנפש ועל חווית החיים של נשים.

בהמשך לתובנות אלו הקדשתי (ועודני מקדישה) את העשור האחרון למסעות של למידה והיכרות עם שדות הטראומה המבוססת על אירועי חיים ממשיים ועל מערכות התקשרות לא מיטיבות בילדות ובכלל, לרכישת ידע וכלים לעבודה ממוקדת גוף עם טראומה ולטיפול רגיש ומיודע טראומה ומגדר. בעבודתי כיום אני נעה לפי הצורך בין שלושה צירים: העולם הפנימי התוך נפשי, העולם החיצוני ואירועי החיים והמרחב המעברי, הסימבולי המתווך ביניהם.

מבלי שהתכוונתי לכך מראש, עבודה רגישה ומיודעת טראומה נשזרה בדרכי המקצועית והתגבשה לשפה, ובהמשך לכך הפכה בשנים האחרונות למוקד מרכזי בעשייה המקצועית שלי כמטפלת, מדריכה ומורה.